פסק-דין בתיק ע"א 18172-05-12

כב' השופטת רחל ברקאי

1.         בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בבאר-שבע (כב' השופטת עירית קויפמן) בת.א. 8110/01, מיום 27.02.12, לפיו נדחתה תובענת המערער והוא חוייב בתשלום הוצאות המשיבה בסך של 10,000 ש"ח.

2.         המערער, אשר הלך לעולמו עובר להגשת הערעור, הגיש תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו בשתי תאונות עבודה, האחת מיום 29.11.94 והשניה מיום 06.10.98, תאונות אשר אירעו במקום עבודתו, הקריה למחקר גרעיני בדימונה.

3.         אשר לתאונה הראשונה, מיום 29.11.94, טען המערער בפני בית המשפט קמא, כי הוא נדרש על ידי הממונה עליו לגשת למחסן המצוי בקומה השניה ולהביא חבילת ציוד של כלים טכניים שמשקלה כ - 20 קילוגרם. לטענתו כאשר אחז בחבילה והחל לרדת במדרגות, החליק ונפל וכתוצאה מכך נפגע בגבו התחתון וברגלו הימנית.

            במסגרת תביעתו טען להחלת הוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין, במובן זה שלא היתה לו הידיעה או לא היתה לו היכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לתאונה וכי הנסיבות מלמדות כי מדובר בנכס שהיה בשליטתה המלאה של המשיבה ולכן יש לקבוע כי המשיבה לא נקטה בזהירות סבירה. לחילופין, טען לעוולת הרשלנות כשהוא מבקש לייחס אחריות למשיבה, בכך: שלא דאגה שהמדרגות תהיינה בטוחות לשימוש מפני החלקה צפויה; שלא דאגה לספק מדרגות עם פסים למניעת החלקה; שלא עשתה שימוש באמצעי בטיחות כלשהם למנוע התאונה; שלא סיפקה למערער כלי שינוע ידני לשם הובלת חבילת הציוד, לשינוע דרך המדרגות כדי למנוע קיומה של סכנת החלקה ונפילה במדרגות, ולא הדריכה את המערער מפני סכנת החלקה ונפילה מהמדרגות; לא התקינה מעקה בטיחות בשני הצדדים הפתוחים של המדרגות אלא רק בצד אחד; לא תחזקה את המדרגות.

כמו כן, ביקש לבסס תביעתו על יסוד עוולת הפרת חובה חקוקה מכח סעיפים 49, 50, 55 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש].

4.         אשר לתאונה השניה, מיום 06.10.98, טען המערער כי נפגע בעבודתו כאשר נתקל בטריפקלס, חומר פלסטיק המכסה את ריצפת המחסן, אשר היה מורם, נפל ונחבל בידו השמאלית. 

5.         בית המשפט קמא קבע כי אין המשיבה אחראית להתרחשותו של האירוע נשוא התאונה הראשונה, לא על פי עוולת הרשלנות ולא על פי עוולת הפרת חובה חקוקה. בית המשפט קמא קבע כי התאונה בה החליק המערער ממדרגות כשהוא נושא חבילת ציוד, אירעה בשל אחריותו המלאה של המערער. בית המשפט קמא קבע, כי השימוש במדרגות הינו שימוש שגרתי ויומיומי והחלקה במדרגות תקינות מהווה סיכון רגיל צפוי. עוד קבע כי לנוכח העובדה כי במועד התאונה עבד אצל המשיבה כ - 23 שנה, בתפקיד של מנהל מחסן, חזקה על המערער כי הכיר המדרגות וכי אין זו הפעם הראשונה בה הוא עושה שימוש במדרגות ובהיותו מחויב לקיומן של הוראות הבטיחות, בין השאר מתוקף תפקידו כמנהל מחסן, אין לו לבוא בטרוניה כלפי המעביד, המשיבה.

עוד קבע בית המשפט קמא כי הוכח בפניו שהמדרגות מהן נפל הן מדרגות שמצדן האחד קיר ומצדן האחר מעקה ולא נמצאה עדות לקיומו של מפגע כלשהו על גבי המדרגות כגון, רטיבות או לכלוך. עוד קבע בית המשפט קמא, כי לא הוכח שהמדרגות אינן בטיחותיות בהעדר כל חוות דעת בנדון, והוסיף וציין כי אין בעובדה שהיתה מעלית וכי ניתן היה לשנע באמצעותה את החבילה, כדי לקבוע כי היתה התרשלות כלשהי מצד המשיבה, מאחר והמערער הוא זה שבחר לעשות שימוש במדרגות.

            בית המשפט קמא ייחס למערער, בהיותו מנהל מחסן שנים ארוכות, את היכולת להחליט אם לעשות שימוש במעלית או במדרגות ומקום שבחר לעשות שימוש במדרגות ונמצא כי לא הוכח שהמדרגות עצמן אינן בטיחותיות, הרי שמדובר בסיכון אותו לקח על עצמו ואין לייחס אחריות לפתחה של המשיבה.

            אשר לטענות המערער בדבר הפרת חובה חקוקה מצד המשיבה, קבע בית המשפט קמא כי המערער לא פירט מהי אותה הפרה נטענת ועל כן דחה טענה זו.

            אשר לתאונה השניה, קיבל בית המשפט קמא את טענות המערער וקבע את אחריותה של המשיבה לאירוע התאונה, בין השאר על בסיס קיומו של דו"ח רישום תאונת עבודה החתום על ידי מר יעקב עמית הכותב " יש לתקן בדחיפות את הטרפלקס במחסן", דו"ח אליו לא התייחס מר עמית בעדותו.

לכשנדרש לשאלת הנזק, קבע בית המשפט קמא פיצוי למערער בגין כאב וסבל בסך של 25,000 ש"ח, מבלי לקבוע פיצוי נוסף בגין הפסדי השתכרות מאחר ובפועל לא הוכח כי התאונה גרמה לנזק שכזה.

משנמצא שהמערער קיבל תגמולים מהביטוח הלאומי העולים על סכום הפיצוי שנפסק, ונמצא כי "נבלעה" תביעתו על ידי תשלומי המל"ל, נדחתה גם תביעה זו.

6.         בערעור שבפנינו טען המערער, מפי בא-כוחו, כי שגה בית המשפט קמא עת דחה את תביעת המערער בגין האירוע הראשון, עת נמנע מלעשות אבחנה נכונה בין ירידה במדרגות בזרועות פנויות, המאפשרות אחיזה במעקה, לבין ירידה בזרועות לא פנויות כאשר הידיים מחזיקות בחבילת ציוד.

לטענתו, ירידה במדרגות כשהזרועות אינן פנויות, חשפו את המערער לסיכון בלתי רגיל במובן זה שלא יכול היה לאחוז במעקה כדי למנוע נפילה, למקרה של החלקה או מעידה, וכי חבילת הציוד הצמודה לחזה, הסתירה או שיבשה או אף קטעה את רצף קשר העין אל המדרגה הבאה, כדי להניח עליה בבטחה את מדרך הרגל וכי עקב כך הרגל נחתה בחלקה על המדרגה, או אולי דלגה עליה בטעות ובעקבות זאת החליק או מעד המערער ונפל. עוד טען המערער, כי סיכון נוסף בלתי צפוי הינו בעצם ירידה במדרגות שעשויות מברזל כאשר סוליית הנעליים שחוקה. כמו גם, בנסיבות בהן סבל מכאבים בגב תחתון ונדרש הוא למשככי כאבים, שטשטשו את מערך הערנות שלו ותרמו את חלקן ואף החמירו את הסיכון להחלקה או מעידה במדרגות, כאשר הוא נושא חבילה במשקל של 20 קילוגרם.

            לאור דברים אלו, טען ב"כ המערער כי המשיבה, כמעביד סביר, היתה חייבת לצפות שהדרישה לבצע הובלה גופנית של חבילה במשקל של  20 קילוגרם הינה דרישה בלתי סבירה ומסוכנת ומשקפת שיטת עבודה לא נכונה ולא בטוחה וכי היה עליה להקפיד כי שינוע חבילה זו יבוצע באמצעי שינוע מכני ובטוח, באמצעות מעלית.

            במסגרת הודעת הערעור לא טען המערער לשגגה שנפלה בפי בית המשפט קמא משדחה טענות אחריות המבוססות על עילות אחרות.

            לעניין התאונה השניה, טען המערער כי שגה בית המשפט קמא בקביעת הפיצוי המגיע לו  כאשר העמיד את הפיצוי בגין כאב וסבל על סך של 25,000 ש"ח בלבד מאחר ואינו משקף פיצוי ראוי בנסיבות הפגיעה. כן טען כי שגה בית המשפט קמא עת קבע, כי סכום זה "נבלע" בתגמולי המל"ל, מאחר ולא הוכח כלל כי שולם למערער תשלום כלשהו על ידי המל"ל בגין תאונה זו.